מביט אל החזית.
מזח בולי עץ ושמש קפואה בשמים אפורים.
שני בתים בודדים מישירים מבט, זקופים, על מצוק מחוספס בצבעי כתום של שקיעה.
והוא, הבית שלו בלב.
הסכר כבר נפרץ, והיא מזרימה לתוכו נחלים.
המצוק הלבן האדיר מזקיף גבה ירוקה, והוא מביט בו בפליאה. יש אופטימיות גסה באוויר, וחשש משמעותי, אך לא מהותי.
שמש מתלטפת מידי פעם, כמבקשת התייחסות.
והיא מזרימה אליו נחלים.
והוא, יש בו שבר מושלם שכזה- הוא מקרין תוגה ומביע שמחה.
והיא, מזרימה אליו נחלים.
הגלים ומבשרים את סופו של יום ומניחים את ראשם למשכב על בדי הסלעים שנצבעו צבעי ים ושמיים. השקט לפני הסערה?
או הסהר לאחר ההשקטה?
הוא איש אוהב, זאת כולם יודעים.
אך היא מזרימה אליו נחלים,
והוא אינו יודע כיצד לשחות.
© כל הזכויות שמורות לאייל עצמון
Comments