אני ניחן בגאות ושפל של שיממון השמיים, נסדק בעומק הכאב ונפער לתהומות הצדק, שניגרות ברוח מערבית ביום חול עצור. והנפש- מלאה ברפש. והרוח- כמו בלון נפוח. והמחשבה- מדם היא עקובה. אני ניתק מעצמי ומפשפש בנבכי העבר, והיושר נעמד דום. הוא נר לרגליי ולשד עצמותיי. מתנחם בהכרה עצמית. לפתע, פרץ חיוכים ניתז ממני לכיוון הירח, המתבונן בי במין מבט חצוי המשקיף את עצמו אל המים כמתבונן במראה של חייו האינסופיים, השמימיים, הריקניים. אני נשמט תחת קרקע בוערת, עייפה ורווית משאלות לב. כוח שלי נשאב מכוח שלך, מבטך הוא כוח משאלת ליבי וסבלך הוא מיטת גסיסתי. ואני אוהב. וכמה שאני מתרחב כשאני אוהב. ומעיינות החשק זורמים ממני אלייך גם בעיתות בצורת, גם בדוקרנות וחדות הסירוב. לעיתים נפצע ושותת, אך אינני חושש. הזאבים ישתו את דמי. צלקות נחבטות מהלילה ומתחמקות במבט זועף. ארסנל של כוכבים מרקד לו אל תוך החושך, וענן פורש את שמיכת צדקותו לקראת שינה. פתאום שקט, מצלמים. הברקים האילמים נכנסים לתמונה ומנסים את כוחם על הבודד והעצוב. אני מווסת שקיעה איטית לתוך רציף העץ הישן על גדות האוקיינוס, תוך צפייה בריקוד נוסף של ארסנל הכוכבים. ברודווי של השמיים. - כוכב נופל. תבקש משאלה? הלוואי שתהיי איתי. אני כבר איתך. אתן לך אותי גם מהריסות הנפש. ככלות הכול, את אמת שמחתי ותוגתי.
© כל הזכויות שמורות לאייל עצמון
Comments