אנחנו הם הנופלים

אנחנו הם הנופלים אשר ממסמרים את פרצופם נטול המבע בקיר זכרונותינו. הם נפלו ונשכבו למנוחת עולמים, יותר לא יפלו.

תומם ושלוותם עוטפים אותנו כתכריכי הבשורה המרה על היותם אין, ואנחנו, המדים המלוכלכים מסרבים להתכבס, החוסר מסרב להתכבס הנעליים מלאות בבוץ והמשקל כבד, כבד מאוד.

ואנחנו עייפים.

אך אנחנו הם הנופלים, הקמים לשחר סמיך מדם רק כדי לצפות בעוד נפילה מפוארת. הרים של התרסקויות, שבהם אנחנו פוגשים עוד פסגה של אוויר ריק.

אוויר ריק לא ימלא חלל מדמם מצער.

מהו הלב, אם לא שריר בוגדני ואגואיסט, מתרחב ומתכווץ על דעת עצמו?

מה זאת אהבה, אם לא פיסות אכזבה מזוקקות?

האם גם לנו תחכה קטיפת כוכבים להתעטף בה בסופו של יום הדין?

אנחנו הם הנופלים, ההולכים ביניכם, שניות ארוכות וגורליות, נעלמים כל יום קצת. אל הריקבון החושי, אל ענן קיפאון המחשבה האכזרי שמכרסם בכוחה של האיתנות.

ויאמרו יזכור ויזילו דמעה צדקנית. ואנחנו נעמוד אפורים ומהנהנים.

לא יספרו את הדמעות שלנו, אי אפשר לקנות איתן בשוק.

ונודה ונעריך ונתנצל ונסלח ונמשיך בחיינו, עד הנפילה הבאה. כל עוד נשמה באפנו, נתחרבן וניקבר בתוך מיטת האין-אונים בעודנו חיים.

בזיעה קרה ובנפש דהויה.

אנחנו הם הנופלים, המתים המהלכים ביניכם בדרך ללא מוצא.

וכל יום נופלים עוד קצת מחדש.

© כל הזכויות שמורות לאייל עצמון